בעונות הקיץ בשנים 1949–1951 קיים יוסף זריצקי סמינרים לציור בקיבוץ יחיעם. בעת שהותו בקיבוץ הצעיר צייר האמן קבוצה של ציורי מים וציורי שמן, הנושאים את הכותרת יחיעם. ציור זה לא צויר מהטבע אלא על פי אחד האקוורלים. את מקום הנחות הצבע הספונטניות תופסות משיחות מכחול פתוחות ומרווחות יותר. שכבות הצבע נראות שחוקות, בדומה לקירות קדומים שתרבות עתיקה חרתה עליהם את סימניה. דמות האמן מופיעה בחלק הימני של הציור, במחוות גוף המאזכרת כהן בשעת טקס. האמן וצלו תוחמים את קבוצת הדמויות המופיעה מימין, ואילו דמויותיהם של אם וילד תוחמות את גבולה של קבוצת הדמויות הנראית משמאל. האם נושאת את הילד בכפיה אל המרחב, בדומה לאופן שבו האמן נושא את הפאלטה. האחדות וההיבדלות המאפיינות בו זמנית את האם והילד הן ביטוי לדחף של האמן להתנתק מהקבוצתיות ולעסוק בעולמו הפנימי. ציורי יחיעם מתאפיינים במתח בין האידיאה של החיבור המלא להוויית הנוף ובין השבירה של שלמות זו. זוהי תמצית התכנים של סדרה זו, מהשלב המוקדם הפיגורטיבי ועד הציורים המאוחרים, שבהם הנושא מעובד לשפה מופשטת יותר.