פסלה של סיגלית לנדאו מתאפיין בלוגיקה חדשנית ומורכבת. בהיותה אמנית המפעילה באופן מקורי את השיח על גוף האישה כזירת מאבק, היא מזעזעת את יציבותו של היחס בין הצופה לבין עבודתה. חומרי הפסל – יציקת סוכר שנעשתה על גופה של האמנית – מבטאים את מורכבותו של המהלך. העבודה מזמנת מבט קרוב ביציקת הסוכר, וכך מתגלים עקבות המבט הפוצע, המסולקים בדרך כלל עם הבניית המרחק הקבוע והבטוח. מהלך זה מתמלא באפשרויות סותרות והופך ליחס כוחני שבו הנוכחויות של גוף הצופה וגוף הפסל שוות. פסל הסוכר מגולל את יכולתו־בכוח של הצופה להחסיר משלמותו ולהמעיט ממנו, אבל גם את יכולתו־בכוח של הפסל – יציקת סוכר דביקה – לספח אליו את המתבונן כמלכודת.