מיכאל גרוס החל לעבוד על טריו בסוף שנות ה־80. גרסאות רבות של הפסל תוכננו בטרם התגבש בראשית 1992 כמערך של שלוש יחידות, שכל אחת מהן מורכבת ממשטח גיאומטרי אנכי שבקצהו תלוי משטח נוסף. המגע המושהה בין הצורה הנישאת כלפי מעלה לבין הצורה הנקטעת במהלך חזרתה כלפי מטה מעורר תחושה של סטטיות בלתי מקובעת. הגוף התלוי על בלימה נוטה קלות הצדה ביחס לגוף העומד, ויחד יוצרות שתי הצורות מעין משפך. החריץ הדק בין הגופים, באזור שבו הם קרובים יותר זה לזה, מנקז לתוכו את המרחב ומעבירו הלאה, כפתח של תיבת תהודה מוזיקלית הקולטת ומחזירה את רטט הצלילים. בכל אחד משלושת רכיבי הפסל מתקיים מתח בין החלק היציב לבין החלק שכמו נתלש ממנו אך עודנו נאחז במרכיב התומך. המבנה התעשייתי החמור והמתח הקונטרפונקטי בין שלושת המרכיבים מאזכרים את כאן 2 (1965) של בארנט ניומן. בהקשר היסטורי מרוחק יותר, טריו הוא מחווה לפסלי הכיכרות של ג'אקומטי, דוגמת שלושה צועדים (1948). ככלל, אפשרות המעוף וההתפרסות במרחב ביצירתו של גרוס כרוכות בפחד מפני נפילה ובחרדת המוות – בביטוי ישיר או באופן מושגי ומינימליסטי.